DIDזה לא סרט של שיאמלן.מצטערות.

הוליווד מכירה את הפרעת הזהות הדיסוציאטיבית (DID) בעיקר כמכשיר עלילתי: מוזיקה מאיימת, תאורה ירוקה, מבט מצמרר למצלמה ופתאום מישהי אחרת. מצוין לקופות, גרוע למדע ודי נורא לאנשים שחיים עם ההפרעה בפועל, ושצריכים אחר כך להסביר לרופאה, לבוס או לבן הדוד שהם לא נבל של סרט אימה.

אז הנה הגרסה שבלי פופקורן.

אז מה זה בכלל, בלי האפקטים המיוחדים

לפי ה־DSM-5-TR, ספר האבחנות של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי, כדי לאבחן DID צריך את כל אלה:

1. שיבוש בזהות: שני מצבי אישיות נפרדים או יותר. בחלק מהתרבויות זה מתואר כחוויה של דיבוק. זה מתבטא בשבר ממשי בתחושת העצמי ובתחושה ש"אני זו שעושה את זה", וזה יכול לגעת בזיכרון, ברגש, בתפיסה, בהתנהגות ואפילו בתחושת הגוף. חלק מהשינויים רואים מבחוץ, וחלק מרגישים רק מבפנים.
2. פערי זיכרון חוזרים: לא "שכחתי איפה החניתי", אלא חורים באירועים יומיומיים, במידע אישי חשוב או בחוויות קשות, שאי אפשר להסביר בשכחה רגילה.
3. מצוקה או פגיעה בתפקוד: בעבודה, בזוגיות ובחיים.
4. זה לא חלק מפרקטיקה תרבותית או דתית מקובלת, ואצל ילדים זה גם לא חבר דמיוני או משחק.
5. אין הסבר אחר, כמו השפעה של חומר או מצב רפואי, למשל התקף אפילפטי.

ועכשיו הנקודה שהוליווד הכי שונאת: רוב האנשים עם DID לא נראים "דרמטיים". סקירות קליניות מתארות הסתרה, בושה וסימפטומים עדינים כמו חרדה, דיכאון ותחושת ניתוק. לכן אנשים מסתובבים לפעמים שנים במערכת הבריאות לפני שמישהו שואל את השאלות הנכונות (Dorahy et al., 2014; Brand et al., 2016).

איך מוח של ילדה בונה לעצמו מדפים נפרדים

רוב החוקרות והחוקרים בתחום רואים ב־DID הפרעה פוסט־טראומטית והתפתחותית. היא קשורה בעיקר לטראומה מוקדמת, כרונית ובין־אישית: התעללות או הזנחה חמורה בגילאים שבהם העצמי עוד לא "התגבש" לחטיבה אחת, לרוב בידי מי שהיו אמורים להגן. הרעיון בבסיס: כשאין לאן לברוח פיזית, הנפש בורחת פנימה. ניתוק הוא דרך הישרדות, לא פגם באופי.

תיאוריית הדיסוציאציה המבנית, בקיצור: אצל ילדה קטנה מערכות שונות, כמו "לתפקד בחיי היומיום" ו"להתגונן מסכנה", עוד לא מחוברות היטב. בתנאי טראומה מתמשכת הן עלולות להישאר מופרדות. חלק אחד ממשיך ללכת לבית הספר ולהכין שיעורים, וחלק אחר נושא את הפחד, הכאב והזיכרונות. זה מודל תיאורטי ולא צילום רנטגן של הנפש, אבל הוא עוזר להבין למה "חלקים" אינם אנשים זרים שגרים בגוף. אלה חלקים של אותו אדם, שלא קיבלו הזדמנות להתחבר.

הוגנות מדעית: יש גם ויכוח

לא כולם בתחום מסכימים. המודל הסוציו־קוגניטיבי טוען שחלק מהמקרים, או חלק מהתבטאות הסימפטומים, מעוצבים בידי השפעות חברתיות: ציפיות של מטפלים (גורם "יאטרוגני"), תקשורת ותרבות. מצדדי המודל הטראומטי עונים שהנתונים מראים קשר חזק לטראומה מתועדת, הופעה של ההפרעה במדינות ובתרבויות רבות, ומאפיינים שקשה לזייף במבחנים מובנים. השורה התחתונה ההוגנת: הקשר לטראומה נתמך בהרבה מחקרים, ויכוח מדעי הוא לגיטימי ובריא, ואף צד לא טוען שהאנשים "סתם ממציאים". גם המודל הסוציו־קוגניטיבי מדבר על סבל אמיתי.

מיתוסים שהגיע הזמן לשלוח לפנסיה

"זה כל כך נדיר." בפועל, מחקרים בקהילה מצאו שיעורים של בערך 1%: 1.5% בשנה אחת בסקר במדינת ניו יורק, ו־1.1% לאורך החיים במדגם נשים בטורקיה. סקירות מתארות שיעור גבוה יותר במחלקות פסיכיאטריות. כלומר נדירה לא, מתחת לרדאר כן.

"זה כמו סכיזופרניה, נכון?" לא. "פיצול" בסכיזופרניה, מקור השם ביוונית, מתייחס לפיצול בין חשיבה, רגש והתנהגות, ולא לכמה "אנשים". סכיזופרניה היא הפרעה פסיכוטית עם מאפיינים אחרים. גם המונח "אישיות מפוצלת" כבר לא רשמי: הוא הוחלף ב־DID ב־DSM-IV, ב־1994.

"חלק מהחלקים מסוכנים." הנתונים לא תומכים בזה. במחקר על 173 מטופלים עם הפרעות דיסוציאטיביות, בחצי השנה שקדמה למחקר המעורבות במערכת המשפט הייתה נמוכה, והסימפטומים לא ניבאו פליליות (Webermann & Brand, 2017). מי שבסיכון הגבוה יותר לפגיעה, כרגיל, הם האנשים עצמם.

"כולם בטיקטוק פתאום מערכות." ("מערכת" זה הכינוי ברשת לאדם עם כמה זהויות, ו"אלטרים" הם הזהויות עצמן.) פה צריך לדבר בכנות ובעדינות. אנשי מקצוע דיווחו על גל של אבחון עצמי ברשתות, ויש מאמרים שמציעים שחלק מזה הוא תופעה שמונעת על ידי הרשתות. מנגד, לאנשים עם DID אמיתי, הגל הזה בעיקר מוסיף חשדנות. מה שכן אפשר לומר: אבחנה עושים בהערכה מקצועית עם כלים מובנים, לא מסרטון של 30 שניות. וגם לא מכתבה בעיתון, כולל זו.

ומה עם טיפול?

לפי ההנחיות של האגודה הבינלאומית לחקר טראומה ודיסוציאציה (ISSTD), הטיפול המומלץ הוא טיפול בשלבים: 1. ייצוב ובטיחות: לבנות שגרה, כלים להתמודדות עם הצפה וניתוק, ותקשורת פנימית בין החלקים. 2. עיבוד זיכרונות טראומטיים, בקצב זהיר ורק כשיש קרקע יציבה. 3. אינטגרציה ושיקום: חיבור בין החלקים ובניית חיים, בקצב ובהגדרה של המטופלת.

אין פה קסם, אין קיצורי דרך, ואין "טוויסט" שמסדר הכול בשתי דקות לפני הכתוביות. זו עבודה ארוכה, עם איש או אשת מקצוע שמכירים את התחום.

בשורה התחתונה: DID זה לא עלילה, זה אנשים. ובפעם הבאה שסרט ינסה למכור לך מפלצת בעליית הגג, את כבר יודעת. המפלצת האמיתית בסיפור הזה היא מה שקרה בילדות.

זו כתבה, לא קליניקה. היא לא מאבחנת, לא מטפלת ולא מחליפה איש או אשת מקצוע.