הגוף בפגישה,הראש בחופשה

שלישי, 10:15, פגישת צוות. מישהו מדבר אלייך, את מהנהנת, ופתאום את קולטת שאין לך מושג מה נאמר בדקה האחרונה. הקול כאילו מגיע מחדר אחר, והידיים מרגישות קצת כמו של מישהי אחרת. ברוכה הבאה לדיסוציאציה בגרסת "לייט". רוב האנשים חווים אותה מדי פעם, והיא לרוב חולפת ולא מזיקה.

מה זה בעצם

לפי ה־DSM, דיסוציאציה היא שיבוש או חוסר בחיבור הרגיל בין מחשבות, רגשות, תחושות וזיכרון לרצף אחד של חוויה. זה רצף: בקצה אחד חלימה בהקיץ או שקיעה בספר, ובקצה השני דפרסונליזציה ("אני צופה בעצמי מבחוץ"), דריאליזציה ("העולם נראה כמו תפאורה") ופערי זיכרון.

הברקס שנתקע לחוץ

החלק המעניין מגיע ממחקר ה־PTSD. חוקרות וחוקרים מתארים שני "סגנונות" של תגובה לזיכרון טראומטי: - תת־ויסות: המערכת הלימבית, ובמרכזה האמיגדלה, מגיבה בעוצמה, והקורטקס הקדם־מצחי לא מצליח לבלום. התוצאה: הצפה, דופק מהיר ופלאשבקים. - ויסות־יתר: אזורים קדם־מצחיים מדיאליים בולמים את המערכת הלימבית חזק מדי. התוצאה: קהות, ניתוק ותחושה שזה "לא קורה לי".

הדפוס השני הוא הבסיס לתת־הסוג הדיסוציאטיבי של PTSD, שנכנס ל־DSM-5. במילים של בית: לפעמים המוח לא נשרף מעומס, הוא פשוט מוריד את השאלטר. זו הגנה חכמה ברגע שאין לאן לברוח. היא נהיית בעיה כשהיא נדלקת גם כשהסכנה כבר נגמרה.

אז מה לעשות עם זה?

כאן אנחנו עוצרות לרגע: הכתבה לא מאבחנת ולא מטפלת. שווה לדעת שניתוק רגעי בפגישה משעממת הוא אנושי לגמרי. אבל אם ניתוקים חוזרים, מפחידים, פוגעים בתפקוד או מגיעים עם חורים בזיכרון, זו סיבה טובה לדבר עם איש או אשת מקצוע שמכירים טראומה ודיסוציאציה. לא בגלל ש"משהו דפוק בך", אלא כי מגיע לך שהמוח ילחץ על הברקס רק כשצריך.

זו כתבה, לא קליניקה. היא לא מאבחנת ולא מטפלת.